<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף ו:</h2>
כתב שם בענין דג טהור וטמא שמלחן זה עם זה וכו'. אמר הכותב הגמול משלם לרב ז"ל שהוא אומר משמו הפך מה שכתב הוא בעצמו כאן בדג טהור וטמא. שהרב ז"ל שכתב דכולן אסורין ולא סגי בקליפה, וזה לשונו שכתב שם אע"ג דאמרינן בפסחים בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן לתוך חם אסור וחם לתוך צונן בקליפה מותר, והכא בין שטמא העליון או תחתון טמא מליח, הוא פולט לתוך טהור תפל חם לתוך צונן הוא שזה פולט וזה בולע, ואמאי קתני אסור לגמרי וי"ל משום שהוא פולט תוכו כל שעה ושעה טפות מלוחות שהן כחמות אוסרין אותו לגמרי, שלא אמרו קולף אלא כגון חתיכה רותחת לתוך חלב צונן שהוא מתגבר עליו ומצננו, אבל הכא כוליה חאים מרוב טפות מלוחות שהן חמות בעצמן וכן עיקר ע"כ לשון הרמב"ן ז"ל. ובאמת כי בפרק גיד הנשה גבי הא דאמרינן ההוא כחוש הוה, כתב הרב ז"ל דאפילו בחלב שמן לא אמרינן מפעפע במליחה אבל כאן בדג טהור וטמא שכתב המחבר מה שכתב, חזר הרב ז"ל וגלה שאין דעתו כן אלא הטפות החמות גוברות ומבליעות בכל ואוסרות את הכל, ולא ראיתי גם לראשונים שאמר אחד מהם כן אלא ודאי מליח כרותח דצלי ותדע מהנהו אטמאתא (צ"ח, א') דאמלחן בי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי. וטעמא דרבינא אמרינן התם משום דקסבר דכי אמר שמואל מליח כרותח כרותח דמבושל קא אמר וטעמיה משום דקא סבר דמיחל היוצא על ידי מליח מוליך ומבליע טעם קנוקנות שבגיד בכל החתיכות כרוטב שבקדרה, ואע"פ ששומן הקנוקנות כחוש. ואקשי ליה מר בר רב אשי מדקתני סופא כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דכרותח דצלי קאמר, ומהא שמעינן דרבינא אסר את הכל כמבושל ומטעמא דאמרן. ומר בר רב אשי דחי דאינו כמבושל אלא כצלי מ"מ פחות מצלי ליתיה, ואילו היה חלב דעלמא שהוא שומן היה מפעפע ואוסר את הכל. ועוד שמעינן לה מעובדא דמרי בר רחל דאימלחא ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה (קי"ב, ב') ואתא לקמיה דרבא ואסר ליה ומדקאמר ואסר ליה, הכל אסר ולא כדי קליפה ונטילת מקום, דלעולם אסור סתם אסור לגמרי משמע, דלאיסור קליפה בלשון מותר מפקי ליה וכדאמרינן בהנהו אטמאתא דריש גלותא רב אחא שרי, ועל כרחין ההיא קליפה מיהא בעי כרותח דצלי ואפילו הכי אפקיה רבינא בלשון היתר. וכן מר בר רב אשי דאמר אבא שרי וכן בפרק כיצד צולין (ע"ו, א') חם לתוך צונן שמואל אמר מותר דקא סבר תתאה גבר ואקשינן אדמקרר ליה מבלע בלע, ואמרינן בקליפה ואפילו הכי אמר מותר. ופעמים אומר קולף, ובשיעור נטילה אומר בהדיא יטול את מקומו וכדאמרינן התם (פסחים ע"ה, ב') נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו. אלא ודאי כל היכא דאמור אסור כהנהו אטמאתא וכעובדא דמרי בר רחל ודגים ועופות שמלחן זה עם זה ודג טמא שמלחו עם דג טהור, לגמרי קאמר וזה ברור.
<h2>דף כג:</h2>
עוד שם בענין נותן טעם לפגם וכו'. אמר הכותב האריך הרבה בזה ובקושיות של קש ואלו באתי לכתוב כל דבריו אוציא הזמן לבטלה שכל מה שכתב והאריך נודע שאירע לו מפני שלא ידע עיקרן של דברים ושלא נתן לב בשמועה ששם בפרק השוכר שבע"א ובשאר שמועות הרבה, ואני אכתוב כאן דבריו ובסתום ממנו אודיע בקוצר אעפ"י שאפי' הקצר בתכלית הקצור עוד היה בו צד אריכות לפי מה שהצטרך להשיב על מה שנשתבש בו. ותחילה אומר מה שכתב שכל הדברים סובבין עליו הוא מה שכתב המחבר דנותן טעם לפגם שאמר מותר לא שהוא פוגם עד לגר והוא טועה בו באיסור ואומר דלא התירו אפי' בתערובת עד יהיה האיסור פגום בעצמו לגר, וזו ודאי שיבוש גמור לא השתבש בו אפי' אחד מן המתחילין ללמוד פ' אין עומדין, שהרי התירו ביין נסך שנפל על גבי גרוגרות אעפ"י שהיין אינו פגום בעצמו ואפי' יין הרקח אלא מפני שפוגם מיהא בגרוגרות, וכלל אמרו במשנתינו בפרק השוכר זה הכלל כל שהוא בהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאינו בהנאתו בנותן טעם מותר אלמא לא פגום גמור כנבלה שאינה ראויה לגר בלבד אמרו, אלא כל שאין בהנאתו בנותן טעם אינו אוסר תערובתו, ולא עוד אלא אפילו נשתתפו דברים ופגמו אפי' אין באחד מהם לפגום אין אוסרין, דגרסינן התם (ס"ז, א') א"ר אבהו א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר. ואקשינן עלה ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר ופרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחריני דאפגמי בהדיה. ועוד דחומץ לתוך גריסין דאיכא טעמו וממשו ואין החומץ פגום אלא משובח בעצמו ואפילו הכי אינו אוסר גריסין, ואפילו הגריסין אינן פוגמין לגר ואפילו לאנשים חשובים רבים וכן יין לתוך העדשים דשרי רבי שמעון, ותדע לך עוד דהא אקשינן (ס"ז, ב') מכלי מדין למאן דשרי נותן טעם לפגם ואוקימנא בקדרה בת יומא ואמרי' דאפילו בת יומא אי אפשר דלא פגמה פירוש פגמא פורתא, ופורתא מאן קא שרי דאפילו פגמא טובא לפי דבריו לא שרינן אלא בפגם שאינו ראוי לגר, ועוד דפגם ולבסוף השביח דאמרינן דאסור אם איתא דפגום אף לגר בעינן כי השביח לבסוף אמאי אסור, דהא איהו הוא דאמר בסמוך הכא דכל שנפגם לגמרי והותר שוב אינו חוזר לאיסורו, אלא ודאי דברים ברורים הם לכל מבין דאפילו פוגם קצת אע"פ שראוי עדיין לגר ולתושב אינו אוסר תערובת וכמו שכתוב בחיבור. ומה שחשב לקושיא דכיון שהבלע שבקדרה מצד עצמו ראוי לגר אם כן היאך התירה התורה קדרה שאינה בת יומא לכתחלה דמאי שנא ממערב חתיכת נבלה בתוך שתים של היתר דאסור לבטל איסור לכתחלה אפילו מדאורייתא, אין בדבריו כלום חדא דמנא ליה דמדאורייתא אין מבטלין איסור לכתחלה דלמא מדאורייתא משרא שרי אלא מדרבנן בלבד הוא דאסור, ופשטא דשמעתא דזרוע בשלה דבפרק גיד הנשה (צ"ח, ב') הכין דיקא וכן הסכימו רבותינו חכמי הצרפתים ז"ל, ולא עוד אלא אפי' מי שדוחק אותו הלכה ומסיק מינה דאסור לבטל איסור מדאורייתא היינו לבטל איסור בעינו כעין זרוע שמבשל עם האיל דאפשר לבשל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו וחדשה בו תורה לבשלם יחד דאין בשלה אלא שלמה, אבל בלע שבקדרה אי אפשר ולפיכך מותר כיון שפוגם תערובת ואי אתה אוכלו לעולם אלא בפגמו ובתערובת, ועוד שאם אתה בא לאסור הקדרה לעולם איכא הפסד כלים וכענין שחששו והתירו בתנור חדש שהסיקוהו בקליפי ערלה ובגנה שנזדבלה בזבל של ע"א ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"א משום דזה וזה גורם ואין אומרין חדש יותץ וגינה תבור ופרה תרזה, ואף כאן כיון דאין אתה טועם האיסור שבו בפני עצמו אלא ע"י תערובת מרובה ואי אתה טועמו בשבחו אלא פגמו מותר, ואפילו הכי אסרוהו מדרבנן לכתחלה הואיל ונכנס ונבלע בקדרה בשבחו. עוד כתב דהדברים הפוכין ממה שכתב המחבר דטפי קיל נבלה מבלע שבקדרה וכתב בזה דברים קלים מסובין ואין ראוי להשיב עליהם. עוד כתב שהמחבר סבור דקדרה שאינה בת יומה אילו הוה מיתסרא בדידה משערינן, וליתא דקדרה דלא בת יומא מסתמא נתיבשה עד כדי שאין בפליטתה כדי נותן טעם ע"כ. וזה נותן טעם טעות גמורה מכל מה שכתב דא"כ למה לן להתירה משום נותן טעם לפגם תיפוק ליה משום שאין בה כדי נתינת טעם ולר' מאיר דאמר נותן טעם לפגם אסור היאך מוכח מכלי מדין שאסרה תורה אפילו קדרה שאינה בת יומא לפי דעתו, והא קדרה שאינה בת יומא אין בה כדי טעם וא"כ על כרחין לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וקדרות בפסח למה ישברו לרב, ולמה משהי לשמואל והלא מותרות כשאינן בת יומן שנתיבשו ואין בהם שום דבר מהאיסור, וככלי היין שמותרין בשנתייבשו שנים עשר חדש. ועוד טעה טעות אחרת גדול שזה גורר את זה ואמר דחומץ לתוך גריסין וכיוצא בו שפוגם מתחילתו אפילו בפגם מועט מותר משום דטעמו ולא ממשו מדרבנן ומקילינן ביה. וזה טעות מפורסם וכי חומץ בתוך גריסין אין בו ממשות של חומץ, בודאי טעמו וממשו יש. ואם תאמר דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס קרינן טעמו ולא ממשו והכא דוקא כשאין בו כזית בכדי אכילת פרס, אפילו לפי טעותו היה להם לפרש בגמרא והוא דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס. ועוד מה יעשה בגרוגרות שהיו באין בספינה ונשתברו חביות של יין על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירו (ס"ה, ב') ולא אמרו אם יש בהם כזית כדי אכילת פרס אסורין, וכל שכן לדעת רש"י ז"ל ודעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל שפירשו טעמו ולא ממשו שאין בו מגופו של איסור אלא טעמו בלבד, כגון בשר בחלב שאין בחלב גופו של בשר אלא טעמו, אבל בחלב שנבלע בתוך הבשר אינו קרוי טעמו ולא ממשו, וכן ענבים ששרה אותן ביין ונתנו הענבים טעם במים. ועוד דשיעור כזית בכדי אכילת פרס לא אמרו רבי יוחנן אלא ללקות הא לאיסור אסור מדאורייתא בחצי שיעור, וכן דעת רבי יצחק בעל התוספות. ועוד דאנן קיימא לן דנותן טעם לפגם מותר וכמתניתין דכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר וכמעשה דגרוגרות וחומץ בגריסין, ואי תליא בטעמו ולא ממשו, א"כ משוינן לרב בעל הלכות ולרבינו יעקב ורבינו יצחק והראב"ד זצ"ל טועין גמורין שפסקו דטעם כעיקר דאורייתא, ובאמת נראה שלא עמד על דברי גדולי ישראל הראשונים ז"ל.
